לכבוד ‘לחיות’ אינני יודעת עם מי דיברתי, קרוב לוודאי שגם לא אדע, ובכל זאת הייתי רוצה לומר לה תודה. לה, וגם לכם בהנהלת הארגון, על התמיכה ברגעים הכי קשים. למען האמת, פשוט הצלתם את חיי.

אני אם חד הורית כבר 8 שנים. מתמודדת עם קשיים שאי אפשר להכיל. אני ממשיכה ושורדת רק למען ילדיי, אבל לפני שבועיים נפלתי לתהומות הייאוש. אינני יודעת לומר מה בדיוק היה הדבר, אבל אחרי שבועיים במיטה החלטתי להרים טלפון. רציתי למות. התקשרתי, רק משום שהרגשתי שאני רוצה לשתף מישהו לפני שהכל ייגמר. המוקדנית שענתה לי הקשיבה בתשומת לב ובאכפתיות. היא ניסתה להציע לי כל מיני הצעות, שרק גררו אותי למאבק עיקש.

במבט לאחור אני מבינה שהיא רצתה להחזיר לי את הרצון לחיות. שיחקנו פינג-פונג רגשי, עד שהבנתי שאני מבזבזת לה את הזמן. מראש לא התכוונתי לקבל שום הצעה שלה... ואז היא אמרה" אני לא מנסה לפתור לך את הבעיות... אני מרגישה אבודה בסבך החיים, ממש כמוך. אני יושבת לידך על הספסל, בהבדל אחד. את יושבת וראשך שמוט. את מסתכלת למטה לרצפה, ואינך רואה תקווה. אני מרימה ראש ומסתכלת אל האופק. אני יכולה לראות את ההזדמנות מעבר לפינה. השתתקתי, ואז היא המשיכה "לילות החורף ארוכים ולילות הקיץ קצרים, אבל בסוף כל לילה יש בוקר. דמייני את עצמך נוסעת באוטובוס. הנסיעה ארוכה, ויש מדי פעם תחנות. יש תחנות ריקות, ויש שמישהו עולה או יורד. באחת התחנות, אולי זו הבאה, מישהו יעלה וישב לידך" המוקדנית ידעה בדיוק מה אני מצפה לשמוע.

בלי רצון נפלט לי " כל כך רציתי למות... אבל עכשיו אני מצפה לעתיד טוב יותר" היא באמת הצילה את חיי...

יש לי בן בגיל 12. ומצבו הרגשי לא תקין. תמיד הוא היה מופנם וסגור, אך לאחרונה החמיר מצבו. אי אפשר להעיר אותו בבוקר, אי אפשר אפילו לנהל אתו שיחה. היינו אתו אצל נוירולוג והוא אמר שזה לא בתחום שלו.

אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אלא לפנות לפסיכיאטר, אבל איננו אוזרים אומץ לעשות זאת. אנחנו פשוט תקועים. התקשרתי ל’לחיות’. כל כך קיוויתי שהמוקדן יציע לי פתרון קסם, משהו פשוט וקל, שהבעיה תתפוגג ותעלם מאליה. בתוכי ידעתי שזה לא ממש כך... המוקדן הקשיב באכפתיות וברגישות אך הוא היה נחוש.

"לכו אתו לפסיכיאטר" הוא דרש. גוש עמד לי בגרון "אינני מסוגל, פשוט אינני יכול. מה עם הסטיגמה, אינני מסוגל לחשוב על כך שילדי יראה את המילה "פסיכיאטר" על הדלת". המוקדן לא ויתר, וטוב שכך עשה. "אין לך ברירה, זה הנכון והטוב ביותר עבורו כעת" הוא הוביל אותי אל המקום האמתי. עכשיו גם אני הסכמתי... כבר כמה שבועות שלא נתתי לבני את התרופות שלו, פשוט לא יכולתי להשלים עם זה. עכשיו זה נגמר. אני עדיין באבל על המצב, אבל כבר נמצא במקום של השלמה, ובתוך תהליך שהיה צריך לקרות מזמן.

המוקדן שלכם, ממקום של הבנה מוחלטת וחוסר שיפוטיות לי ולרגשותיי, היה האדם הנכון ביותר ברגע הקשה בחיי.

התקשרתי בשעה 1:30 בלילה, כי לא רציתי שמישהו מהמשפחה יבוא ויציע עזרה... אימא שלי נפטרה לפני שלושה ימים. אנחנו באמצע ה"שבעה" וכל מה שאני שומעת סביבי זה רק דיבורים. זה נראה כאילו כולם מנסים להכניס את אימא שלי לתוך מילים כדי לשמור אותה בחיים... אני יוצאת מדעתי . אני רוצה פינה של שקט כדי להתאבל בלי לדבר מילים זולות של אבלים. שתקתי. לא רציתי לומר כלום.

אבל המוקדנית החמיאה לי על המודעות העצמית הגבוהה שלי ושאלה, מה היא יכולה לעשות בשבילי. "האם תסכימי לשתוק איתי ביחד? " שאלתי בחשש. "אני אבכה בשקט ואת לא תאמרי כלום. את מוכנה? " "את יכולה לבכות ילדתי" היא ענתה ברכות. ואני בכיתי 20 דקות. והיא לא אמרה כלום. היא פשוט הייתה שם בשבילי בדממה.

זו הייתה המתנה הנפלאה ביותר שאי פעם קיבלתי.

לכבוד המוקדנית שענתה לי ביום שלישי שעבר בשעה 10:45 בלילה.

אני לא אוהבת להביע רגשות, ובוודאי לא בכתב. אבל חשוב לי שתדעי מה הייתה השיחה הזו עבורי.

לא הצלחתי להגדיר לעצמי עד כמה הבעיה שלי חמורה, אבל זה הציק לי כל כך, שהייתי חייבת לשתף מישהו. היית כל כך חכמה, כל כך מבינה, בעצם לא אמרת כלום. פקחת לי את העיניים להבין את עצמי לבד.

הנישואין שלנו היו לא תקינים מהרגע הראשון

אני מניח שתמיד ידעתי שזה כך, אך פחדתי לחשוב על המשמעות של הדברים.

בעלי התייחס אליי כילו הייתי ילדה בת שנתיים. אלו היו בעצם יחסים של גננת ופעוטה בגן.

המילים שלך "אינך חייבת להמשיך לסבול כך כל חייך", היו סם מרפא לנפשי. לא האמנתי עד כמה הם היו.

העזתי לחשוב, לא נבהלתי מלדמיין שאפשר אחרת. אולי עבורך זה היה ברור ופשוט, בשבילי זה שינוי של כל החיים. הסברת לי שזה תהליך ארוך, שהדינמיקה לא פשוטה, אך הצלחת להראות לי שהדרך סלולה, וכדאי לצעוד בה בבטחה. הסכמת איתי שבעלי הוא אדם נהדר. למדת אותי להבין שמערכת היחסים צריכה שינוי יסודי ובסיסי. נתת בי אמון שביכולתי לעשות את השינוי. ובסוף אמרת לי, שברגעים קשים, אוכל להתקשר שוב. סיימתי את השיחה בתחושה שאעשה הכול, בלי פחד ובלי חשש, כדי להפוך את חיי הנישואין שלנו למאושרים. הייתי שמחה להעניק לך דמעה כתשורה.

תודה לך.

סיימתי עכשיו שיחה עם נציג שלכם, והחלטתי להתיישב ולכתוב מכתב תודה.

כל כך פחדתי כשהתקשרתי... אני רק בן 15... עכשיו אמצע הלילה, וההורים שלי בדרך מירושלים ,

הם אמורים להיות על האוטובוס... אבל הם לא עונים בסלולארי, ואני כל כך מפחד.

אני יושב ומדמיין לעצמי את הגרוע מכל.

רק בשבוע שעבר היה פיגוע נוראי באוטובוס... והם לא עונים...המוקדן היה כל כך עדין ומבין.

הוא לא צחק עליי, הוא דיבר איתי על הפחד באמפתיה ובכבוד.

דיברנו על היכולת להתמודד עם פחדים ורגשות קשים.
הוא לימד אותי לפרק את הפחד ולהכיל אותו.

ככל שהזמן עבר, יכולתי לדבר על עוד נושאים שמציקים לי, וממש בסוף השיחה, כשנפרדנו, שמעתי את המפתח המסתובב בדלת. תודה רבה לכם.